פסק-דין בתיק ע"א 10892/02

השופט א' גרוניס:

1.        לפנינו ערעור ברשות על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ד' פלפל) לעכב הליכים בתובענת המערערים נגד המשיבים, בשל קיומו של הסכם בוררות. השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו בערעור זה, היא האם ניתן לראות במשיבים חליפיהם של הצדדים החתומים על הסכם הבוררות, חליפים החייבים לקיימו, חרף העובדה כי המשיבים עצמם אינם צד להסכם זה.

רקע עובדתי

2.        עניין לנו בסכסוך הקשור למקרקעין המצויים בלגונה הצפונית של אילת, ומיועדים לבניית מלון (להלן - המקרקעין או הקרקע). מקרקעין אלה שייכים למינהל מקרקעי ישראל. זכויות החכירה לדורות בקרקע היו שייכות לחברת מלון אואזיס אילת בע"מ (להלן - חברת מלון אואזיס) החל בשנת 1959 ועד לשנת 1995. בעלות המניות בחברה זו היו בתחילה שתי חברות; האחת, Dagina Establishment הרשומה בליכטנשטיין (להלן Dagina). השניה, Ismar Developments Corporation הרשומה בפנמה (להלן - איסמר). שתי אלו מוחזקות על ידי משפחת שאבס הבלגית (להלן - קבוצת שאבס).

3.        ביום 1.7.92 חתמו Dagina ואיסמר על הסכם עם המשיבה 3, מרכזי שליטה בע"מ (להלן - מרכזי שליטה). המשיבים 2-1, מרדכי זיסר (להלן - זיסר) ושמואל סמוכה (להלן - סמוכה) היו אז מנהלים במרכזי שליטה. בהסכם האמור (אשר ייקרא להלן - הסכם הפיתוח), התחייבה מרכזי שליטה לפעול לפיתוח הקרקע, לשינוי תוכנית בנין עיר (תב"ע) ולהשגת היתרי בנייה לבניית מלון על הקרקע, באחוזי בנייה גבוהים מאלה שניתן היה לקבל באותה עת. בתמורה זכאית הייתה מרכזי שליטה למנות דירקטורים מטעמה בחברת מלון אואזיס, ובהתקיים תנאים מסויימים, אף לקבל מניות בחברה זו. לתפקיד הדירקטורים מטעם מרכזי שליטה מונו זיסר וסמוכה. עוד נקבע בהסכם הפיתוח, כי הדין שיחול עליו יהא הדין הישראלי. בהסכם זה קיים סעיף בוררות אשר קבע כי כל סכסוך שיתעורר בין הצדדים להסכם הפיתוח בנוגע לו, יידון בפני בורר שימונה בהסכמת הצדדים. באין הסכמה - ימונה הבורר על ידי נשיא לשכת המסחר ישראל-בלגיה. עוד נקבע, כי הבוררות תתנהל בתל אביב. בסוף שנת 1993 נחתמה תוספת להסכם הפיתוח, במסגרתה הסכימו מרכזי שליטה וקבוצת שאבס על עריכת מספר שינויים בהסכם הפיתוח, אולם אינני רואה צורך להיכנס כאן לפרטיהם.

4.        ביום 4.4.95 נחתם שטר נאמנות בו הועברו 50 אחוזים מהון המניות של חברת מלון אואזיס לידי נאמן, עורך דין דן כהן. שטר הנאמנות נחתם על ידי איסמר ועל ידי Milcam Establishment (להלן - Milcam), אשר באה בנעליה של Dagina. Milcam  הינה חברה הרשומה בוודוז, ומשתייכת אף היא לקבוצת שאבס. על פי שטר הנאמנות, בהתקיים התנאים המפורטים בו, היה על הנאמן להעביר את המניות לידי מרכזי שליטה. במהלך שנת 1995 פרץ סכסוך בין קבוצת שאבס לבין מרכזי שליטה, בנוגע לקיום חלקה של האחרונה בהסכם הפיתוח. כתוצאה, ביקשה מרכזי שליטה למכור את זכויותיה של חברת מלון אואזיס בקרקע.

5.        כאשר התברר כי הזכויות בקרקע עומדות למכירה, החלו המערערים 3-2, רונן חצור ויוסף מגל (להלן בהתאמה - חצור ומגל, וביחד - המערערים), לנהל משא ומתן לרכישתן. את המשא ומתן ניהלו המערערים ושותפיהם דאז עם זיסר וסמוכה אשר היו, כאמור, מנהלים בחברת מלון אואזיס, והיו אחראים על ניהול הקרקע ועל פיתוחה. המשא ומתן התגבש להסכמה למכירת זכויות החכירה במקרקעין. רכישת הזכויות לא נעשתה באופן ישיר מחברת מלון אואזיס לידי המערערים, אלא על דרך של רכישת המניות של החברות השולטות בחברת מלון אואזיס. כך, ביום 7.8.95 נחתמו שלושה הסכמים; האחד, בין המערערים ושותפיהם דאז לבין בעלי המניות באיסמר לרכישת מניותיה של האחרונה בחברת מלון אואזיס. השני, בין המערערים ושותפיהם דאז לבין בעלי המניות בAluma Trading Limited  (להלן - אלומה), חברה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים, אליה המחתה Milcam את כל זכויותיה וחובותיה על פי הסכם הפיתוח. במסגרת הסכם אחרון זה רכשו המערערים ושותפיהם דאז את מניות חברת מלון אואזיס שהוחזקו בידי אלומה (שני ההסכמים יכונו יחד להלן - הסכמי הרכישה או הסכמי רכישת המניות; איסמר ואלומה יכונו יחד להלן - החברות הזרות). הסכמי רכישת המניות הוכפפו לדין האנגלי, ובשניהם נקבעו תניות בוררות דומות בעיקרן. לפי תניות אלו, אם יתגלע סכסוך בין הצדדים להסכם בנוגע להסכם, יפנו הצדדים לבורר. בורר זה, כהגדרתו בהסכמים, ימונה בהסכמת הצדדים, ובאין הסכמה - בידי נשיא בית הדין הבינלאומי לבוררות בלונדון. הבורר יפעל לפי כלליו של בית דין זה. הבוררות, כך הוסכם, תתנהל בשפה האנגלית, בלונדון או במקום אחר עליו יחליט הבורר. תניות אלו, על פי הקבוע בהן, מהוות הסכמי בוררות נפרדים, אשר יחולו גם אם יבוטלו הסכמי רכישת המניות (תניות הבוררות המופיעות בהסכמי רכישת המניות יכונו להלן - הסכמי הבוררות או תניות הבוררות).

6.        באמצעות הסכמי רכישת המניות קיבלו חצור ומגל את הבעלות במניות חברת מלון אואזיס שהוחזקו בידי איסמר ואלומה. ואולם, כאמור, 50 אחוזים ממניות חברת מלון אואזיס הוחזקו בנאמנות בידי עורך דין כהן עבור מרכזי שליטה. כדי שיקבלו המערערים בעלות בכל מניות חברת מלון אואזיס, לרבות באלו המוחזקות בנאמנות עבור מרכזי שליטה, נחתם באותו יום, 7.8.95, הסכם שלישי בין איסמר, אלומה וחברת מלון אואזיס מחד לבין מרכזי שליטה מאידך, לביטול הסכם הפיתוח ולהשבת המניות בחברת מלון אואזיס לידי איסמר ואלומה (להלן - הסכם ביטול הנאמנות). בתמורה התחייבו איסמר ואלומה, בין היתר, לשלם למרכזי שליטה סכומי כסף, ואלה שולמו כמוסכם. הדין אשר הוחל על הסכם ביטול הנאמנות, על פי הקבוע בו, הינו דין מדינת ישראל. הסכם זה כלל אף הוא תניית בוררות, אשר קבעה כי סכסוך בין הצדדים בנוגע להסכם ידון לפני בורר שימונה בהסכמת הצדדים, ובהעדר הסכמה - ימונה בידי המוסד הישראלי לבוררות עסקית. כן נקבע כי הבוררות תתקיים בתל אביב.

           לסיכום, באמצעות שני הסכמי הרכישה והסכם ביטול הנאמנות רכשו חצור ומגל את מניות חברת מלון אואזיס, ככל הנראה כאמצעי לרכישת זכויות החכירה לדורות במקרקעין. יצויין, כי את זכויות החכירה לדורות במקרקעין רכשה המערערת 1, נאות אואזיס מלונות בע"מ, מחברת מלון אואזיס, והיום היא שמחזיקה בהן. חצור ומגל נמנים על מנהלי חברה זו.

7.        לטענת המערערים, במהלך המשא ומתן הציגו להם זיסר וסמוכה מצגים שונים הנוגעים, בין היתר, לקיומו של חוזה חכירה תקף בין חברת מלון אואזיס לבין מינהל מקרקעי ישראל ולאי קיומם של חובות מס רכוש של חברת מלון אואזיס בגין הקרקע. אליבא דמערערים, התגלו המצגים האמורים כמצגי שווא, ככזב וכתרמית. המידע שהוסתר מהמערערים, גרם להם, לטענתם, לנזקים עצומים מאוחר יותר. בעקבות זאת, הגישו המערערים ביום 18.5.00 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, על סך כשבעה מיליון ש"ח, נגד המשיבים - זיסר, סמוכה ומרכזי שליטה - ונגד שלושה נתבעים נוספים (להלן - התובענה).

8.        ביום 12.6.00 הגישו המשיבים בקשה לעיכוב ההליכים בתובענה מכוח סעיף 6 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - החוק או חוק הבוררות) יחד עם סעיף 2(3) לאמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (להלן - האמנה או אמנת ניו יורק), או לחלופין - מכוח סעיפים 39א או 5 לחוק הבוררות. לטענתם, התובענה הוגשה בחוסר תום לב קיצוני ותוך הפרה של הסכמי בוררות מחייבים הכלולים בהסכמי הרכישה. לשיטת המשיבים מסור הסכסוך, על פי הסכמי הבוררות, לסמכותו הייחודית של בורר באנגליה וכפוף לכללי בית הדין לבוררות בינלאומית בלונדון. עוד טענו המשיבים כי המערערים או מי מהם, לא פנו אליהם בבקשה לפתוח בהליכי בוררות, לבד מדרישה של חצור ומגל כי המשיבים ישלמו כ-1.7 מיליון ש"ח בגין חובות מס רכוש של חברת מלון אואזיס.

החלטת בית המשפט המחוזי

9.        בית המשפט המחוזי נענה לבקשת המשיבים, הורה על עיכוב ההליכים בתובענה, והפנה את הצדדים לבוררות. קביעתו העיקרית עליה קובלים המערערים לפנינו היא כי יש לראות במשיבים חליפים של החתומים על הסכמי הבוררות עליהם חתמו המערערים, ושמכוחם עוכבו ההליכים בתובענה. לשם הכרעה בסוגייה זו, הציב בית המשפט המחוזי בתחילה את השאלה אם הצדדים לתובענה, היינו המערערים והמשיבים, הינם הצדדים להסכמי הבוררות. לאחר בחינת תיאור המשיבים בכתב התביעה הסיק בית המשפט כי למשיבים יש קשר להסכם הבוררות, בשל היותם "אורגן של צד 'רשום' בהסכם". אשר לזהותו של צד "רשום" זה בהסכם, סתם בית המשפט ולא פירש. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המערערים ראו את המשיבים "כידם הארוכה של החתומים על החוזה היושבים בלונדון", כשגם כל המשא ומתן התנהל באמצעות המשיבים. נוכח כל זאת נקבע לבסוף, כי יש לראות במשיבים חליפים של החתומים על ההסכם שנערך עם המערערים, החייבים לפעול לפי סעיף הבוררות שבו. להשלמת התמונה יצויין, כי בהמשך החלטתו הגיע בית המשפט גם למסקנות הבאות: כי עסקינן בתניית שיפוט ייחודית הקובעת כי הבוררות תתקיים בלונדון, ובשפה האנגלית, ובכך למעשה חוסמת היא את הפניה לערכאות בישראל. נעיר, כי על קביעה זו לא מלינים הצדדים לפנינו. בנוסף, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבים כי בענייננו חלה אמנת ניו יורק, וסבר כי עליו להפנות את הצדדים שלפניו לבוררות. זאת, נוכח הוראתו של סעיף 2(3) לאמנה הקובע כי "בית המשפט של מדינה מתקשרת, שעה שהובאה לפניו תובענה על עניין שלגביו עשו בעלי הדין הסכם במשמעות סעיף זה, יפנה את בעלי הדין לבוררות, לפי בקשת אחד מהם...". בסוף דבריו דחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם החלופיות של המערערים באשר לכך שלא הוכיחו המשיבים את נכונותם לקיום הבוררות כנדרש בחוק הבוררות, ובאשר להתקיימות שיקולים שונים הדוחים בענייננו, לטענת המערערים, את שיקול כיבוד ההסכמים. במניין שיקולים אלה ציינו המערערים בין היתר שיקולי נוחות, שיקולים בדבר החשש מפני הכרעות סותרות של בית המשפט והבורר והצורך בשמיעת עדויות כפולות וראיות. לבסוף, כאמור, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים בתובענת המערערים.

המסגרת הדיונית וטענות הצדדים

10.      סבור אני כי כל הסוגיות אותן מעוררים הצדדים בערעור שלפנינו מתנקזות למעשה לשאלה אחת עיקרית, והיא  - האם למשיבים דנא קשר כלשהו לבעלי המניות של איסמר ואלומה, הם הצד להסכם, קשר המצדיק החלת הסכמי הבוררות על המשיבים, וכפועל יוצא - עיכוב תובענת המערערים נגד המשיבים. אם נשיב בחיוב על שאלה זו, יהא עלינו לדון לאחר מכן בסוגיות נוספות שעוררו בעלי הדין, כגון פרשנות הסעיפים המגדירים את סוגי הסכסוכים שיידונו בבוררות, השאלה אם הוכחה נכונות מצד המשיבים לקיים הבוררות, ואם מן הראוי בכל זאת שלא לעכב הדיון בבית המשפט המחוזי מטעמים שונים, כגון מניעת פיצול הדיון. לעומת זאת, היה ויימצא כי יש להשיב בשלילה על השאלה האמורה, נמצא כי תנאי ראשוני והכרחי לעיכוב ההליכים בתובענת המערערים איננו מתקיים בענייננו, הוא קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים. אם כך יהיה, יתייתר הצורך לבחון את יתר השאלות. נפנה כעת, איפוא, לבחינת השאלה אם חלים הסכמי הבוררות, בדרך כלשהי, על המשיבים דנא.

11.      המערערים משיבים על שאלה זו בלאו. לטענתם, מרכזי שליטה היא צד שלישי עצמאי במערכת ההסכמים שנכרתו להשלמת העסקה לרכישת המניות מהחברות הזרות, אך היא איננה צד להסכמי רכישת המניות בהם כלולות תניות הבוררות. זיסר וסמוכה גם הם אינם צד לאף הסכם, אליבא דמערערים. עוד מוסיפים הם כי המשיבים עצמם לא טענו כטענה עובדתית הנתמכת בתצהיר, כי הם צד להסכמים הכוללים את תניות הבוררות, וכי לא הצביעו על עובדות כלשהן שבעטיין יש להחיל עליהם את תניות הבוררות. יתרה מזו, אליבא דמערערים, בבקשה לעיכוב הליכים ובתצהיר התומך בה, אין כל זכר לטענה כי המשיבים הם חליפיהם של החתומים על הסכמי רכישת המניות. נוכח זאת, כך סבורים המערערים, טעה בית המשפט משנתן החלטה על סמך עילה שלא נטענה בבקשה. המערערים גורסים, כי אף לגוף העניין שגה בית המשפט המחוזי בהחילו את הגדרת חליף על המשיבים דנא. לטענתם, תנאי להגדרת אדם כחליף לצד להסכם, הוא כי אותו חליף מקבל את זכויותיו ואת חובותיו של הצד המקורי להסכם, כך שהאחרון מתרוקן מזכויותיו ומחובותיו על פי ההסכם. לשיטת המערערים, אין ספק כי המשיבים אינם עונים להגדרה זו. המערערים מציינים, כי בית משפט קמא ביסס החלטתו על הקביעה כי המערערים ראו את המשיבים כידם הארוכה של החתומים על הסכמי רכישת המניות. אליבא דמערערים, לא זו בלבד שאין כל בסיס ראייתי לכך, אלא שאפילו אם נכון היה הדבר, לכל היותר ניתן היה לראות את המשיבים כשלוחים או נציגים של החתומים על הסכמי רכישת המניות. שלוח או נציג אינו עונה להגדרת חליף. נוכח כל זאת, סבורים המערערים כי המשיבים אינם חליפיהם של בעלי המניות באיסמר ובאלומה, ועל כן אין כל הסכם בוררות בינם לבין המערערים. מכאן, לשיטת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעכב את ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, בו מותנה העיכוב בקיומו של הסכם בוררות בין בעלי הדין, ולפי אמנת ניו יורק הדורשת קיומו של הסכם בוררות שנחתם על ידי בעלי הדין. עוד תומכים המערערים גרסתם בעובדה, כי בהסכמים בהם הייתה מרכזי שליטה מעורבת ישירות נקבע מנגנון של בוררות בישראל, בפני בורר שזהותו תיקבע בישראל. מכאן ברור, לדעת המערערים, כי מרכזי שליטה עצמה לא רצתה בניהול בוררות בלונדון. בסיום טענותיהם מציינים המערערים, כי במסגרת הדיון שהתנהל בבקשה לעיכוב ההליכים לפני בית משפט קמא, הסכימו הצדדים כי המצהירים לא ייחקרו. החלטתו של בית משפט קמא ניתנה, אליבא דמערערים, על סמך כתבי טענות, ראיות בכתב והשלמת טיעון בעל פה על ידי הצדדים. על כן, לטענת המערערים, אין מדובר במקרה בו מצויה ערכאת הערעור בנחיתות לעומת הערכאה הדיונית.

12.      מטבע הדברים, מצדדים המשיבים בהחלטתו של בית משפט קמא. לדידם, חלים גם חלים בענייננו הסכמי הבוררות. בעניין זה סומכים המשיבים, בין היתר, על אלה: ראשית, הגדרתם הרחבה של סוגי הסכסוכים אשר יימסרו להכרעת הבורר, כניסוחה בהסכמי הבוררות:

 "Any dispute which arise[!] between the Parties relating to and/or in connection with and/or arising out of this Agreement, its validity, execution,  operation, interpretation and cancellation..."